<h1>הרוקח סימן ש"ה</h1>
<h2>דף כב.</h2>
בית מותר לכבות דליקתו כדאמרינן בשביל שלא יתעשן הבית מותר ומוקמינן כר"י ודורשי' הלכה כר"י במכשירי אוכל נפש כ"ש אם קדירה בבית דהיינו בשביל שלא יתעשן הקדירה מותר אפי' לרבנן דהיינו אוכל נפש גמור ותדע דכל מפני אבוד ממון היינו מכשירי אוכל נפש דהא מיביעא בפר' ב' דביצה (דף כב) אם מותר לכבות מפני איבוד ממון ומייתינן עלה דההיא אם בשביל שלא יתעשן וקרינן ליה מכשירי אוכל נפש. וכן כיבוי נר מפני תשמיש. והיינו טעמא דאמרי' מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ובלבד שתהא צורך הנאת אדם ומטעם זה נמי יש להתיר הוצאת מפתח.
<h2>דף כד:</h2>
כותי שהביא דורון לישראל אם יש מאותו מין במחובר אסור לכל ישראל משום מוקצה ותלשו הגוי לצורך ישראל. ואמרי' בפ' כל כתבי (דף קכ"ב) כותי שליקט עשבים מאכיל אחריו ישראל לבהמה אבל ישראל גופיה אסיר. ואם אין מאותו המין במחובר בתוך התחום מותר לישראל אחר ואסור לישראל זה הבא בשבילו שהוא מוקצה מחמת איסור חוץ לתחום אבל לישראל אחר מותר. שהרי באיסור מוקצה זה הקילו דהא תחומין דרבנן. הילכך גבי חוץ לתחום דווקא אמר דהבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר ולישראל זה מותר לערב מיד ואין צריך להמתין בכדי שיעשו כי מי יודע מאיז' תחו' הביאו ועוד דהיינו קולא דתחומין.
<h2>דף לו:</h2>
בפ' כל הכלים ובפ' משילין משמע אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד בית שמאי היא אותה סתמה ואינה עיקר דר' יהודה פליג עליה בפ' א' דמגילה ובפ' אין צדין (דף כח) וקיימא לן הלכה כר"י וכן סומכין הקדירה בבקעת וההיא סתמא דאין סומכין ב"ש היא בפ' כל הכלים באנו למחלוקת ר"י ורבנן. בפ' לולב הגזול (דף לז) הדס וכו' כתבתי לעיל.
